הייתי במצב של די, של לחתוך דברים ונשארתי
גם כי הזמן אחרי שאהיה בלי מפחיד, נראה לי שלוקח לי זמן לחתוך בגלל הפחד הזה, וזה גורם לי להגיע לפרידה בהרגשה של מיצוי ומיאוס שכבר לא אכפת לי מה אחרי, העיקר לא להיות במצב הנוכחי.
זה היה עם 2 בחורים לפחות, זה היה עם מסגרות, אבל במסגרות כמו צבא מועדפת לימודים סיימתי כי רציתי להשיג את המטרה,
אבל אולי באמת חבל על הזמן של התלבטות, להישאר מתוך הפחד...
מתוך הרציונל שעשיתי לדברים...אבל אני נפרדת בתחושה של הקלה מהם, שכבר לא אכפת לי מה יהיה רק שמה שהיה קודם לא יהיה.
מחר עוזבת ושמחה מזה, זה אומר הכל, אבל כן בכל זאת הייתי עוד 5 חודשים בחיי עם אינטראקציות ומשמעות עם אנשים, אבל גם זה הספיק, איך שזה השפיע לי על שאר החיים והבאסה ביום יום גם ההתנהלות במקום עצמו, פשוט די.
והייתי צריכה לעזוב לפחות חודשיים קודם... צריכה להקשיב לזה יותר, כי חבל על הזמן, החיים הם עכשיו, אפילו יותר טוב לי להיות בבית
ולהתעסק בהמון דברים שלא עשיתי בגלל העבודה הזו
מאשר להיות בדיכאון שם ולהשתעמם.
מגיעה למקום ששמחה לעזוב.
נראה מחר את הפנים האמיתיות של המנהלת ואם באמת טוב שסוף סוף עזבתי. אני ממש בתחושת מיאוס כבר מחוסר המעש במקום ההוא.
ולהיות במקום ההוא ככה כל כך הרבה זמן, הזמן הוא עכשיו, חבל לבזבז אותו במקום שלא טוב
;){kind=link}